לורד, האמנית הצעירה, שהגיעה אלינו בקיץ 2013 משום מקום, פרצה לתודעה בניו-זילנד, ואז אח"כ בעולם, נשארת רלוונטית מתמיד, גם אחרי שנה שלמה. אפילו יותר.
לורד הצליחה למכור כ-2.5 מיליון עותקים ברחבי העולם, שיותר מ-50% מהם אלו עותקים שנמכרו בארה"ב! (1.4 מיליון רק באמריקה) - מספרים מרשימים לאמנית מתחילה, לאמנית פורצת, לאמנית צעירה שטרם מלאו לה 17 בזמנו (בנובמבר שהיה אז היה לה רק 17, כ-חודשיים לפני שהאלבם יצא) - וכיום, עוד חודשיים, היא תהיה רק בת 18. לגמרי מרשים בלהתחשב בעובדה שהקולגות שלה באותה שנה מכרו מספרים יותר נמוכים, והם עוד אמנים של כמה שנים ומעמד הרבה יותר מבוסס. קחו לדוגמה את ליידי גאגא, שמכרה כ-מיליון עותקים בלבד בארה"ב וכ-2 מיליון מסביב לעולם. קחו לדוגמה את קייטי פרי, עם שני הלהיטים הכי גדולים השנה ( Dark Horse ו- Roar) מכרה כ-3 מיליון בעולם, וכ-1.5 מיליון רק בארה"ב. די צמוד עם לורד בארה"ב. רק לתת לכם פרופורציות מבלי לעקוץ אף אמנית אחרת כמובן
אז יש לנו אלבום לא פחות ממופת. עשרה רצועות בלבד בגרסה הסטנדרטית (בואו לא נתעסק עם שאר הגרסאות היפניות והסדעראס למה אף פעם לא באמת נכנסתי לזה..) שכל רצועה מביאה עולם ומלואו. נכון, אני לא שומע את כל האלבום. שומע קצת יותר מחצי ממנו, די באובססיביות, גם אחרי שנה, עד היום - אבל זה עדיין לא מונע ממני להגדיר את האלבום הזה כאלבום מושלם. אני מצליח להיות אוביקטיבי לרגע, ולשפוט בניטרליות כל רצועה ורצועה, ואת האלבום כמכלול - ואני לא מפחד לומר שההגדרה של שלמות דובקת בו. לא, לגמרי לא מפחד.
הרצועה שהכי תפסה אותי תחילה הייתה "Team". בדיוק אני שומע אותו עכשיו.. קצת מתמלא בדעמות, מעט צמרמורות. לא משהו רציני באמת. אני נזכר בחורף של שנה שעברה. כיתה י"ב.. אהבה, לימודים, שגרה.. והצלילים האלו נותנים לי להריח את הימים האלו כאילו הם דופקים לי כעת בדלת. אני מתמלא באושר כשאני נזכר בהם. גם בימים הטובים וגם באלו שפחות. השיר הזה מביא לי וייבים כלכך עמוקים, הוא אומר לי כ"כ הרבה. הפזמון מרגש אותי עד היום. הקול הכנוע-לא כנוע שלה, המקצב האחיד שמתפרץ בפזמון למשהו יותר גדול. לצד הליריקה המאוד קלילה, אך המתוחכמת. די בגובה עיניים, אבל לא רדודה. משהו מאוד.. מושלם.
"Tennis court" היה השיר השני שתפס אותי הכי חזק באלבום אני חושב. בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא הכי התלהבתי, אבל בשמיעה הבאה, וההבאה, וההבאה הבאה כבר התאהבתי. מת על הגישה שלו, על האדיטוט שלה בשיר הזה. איך שהיא מגישה אותו. לא מרגיש לי בכלל שהיא בת 17 כאן, לא מרגיש לי בכלל שיש כאן מישהי זרה לי. אני מרגיש השתקפות. אני מרגיש שהיא פונה אלי ואני פונה אליה. מין דיאלוג כזה. אפלטוני כמובן. חבל שאני ולורד לא יכולים לשבת לקפה.. אוקי אני סתם נשמע פלצני אז פשוט אעבור לדבר על השיר הבא.
השניים שדיברתי עליהם עד כה, הם השניים האהובים עלי ביותר עם השיר השלישי, שהם השליישיה שלי כעקרון מהאלבום. השיר שעליו אני רוצה לדבר עכשיו, הוא השיר האהוב עלי, ואחד מהשירים הכי גדולים של 2013 מבחינתי. גם אותו אני שומע הרבה ומתמלא ברגשות בלתי מוסברים. פחות ספציפיים כמו שהיה לי עם Team, אבל הרבה יותר חזקים ממנו. משהו בשיר הזה נותן לי הרגשה מאוד מסקרנת ומפתיעה. אני אדם שלא מתייחס לגיל כפקטור מרכזי בקשר בין אם הוא זוגי, או חברי, או ואט אבר - אבל הגיל שלה תמיד מרחף לי בראש, וכשאני שומע את השירים שלה, יותר מדי קשה לי להאמין שלמרות הכל אני מדבר עם מישהי פה שקטנה ממני בשנה, ויכולה ללמד אותי הרבה על החיים.
השיר הזה כתוב בצורה שאני אפילו לא יכול להסביר במילים עד כמה היא מדוייקת, מושלמת, וטובה. וכן, אני מדבר על "Buzcut season" למי שלא הבין לבד מהתיאור, האחד המיוחד והיחיד במינו!
את "Royals" אני פחות אוהב. אין ספק שהוא פתח לה דלת, אבל הוא פחות מדבר אלי. הוא מאוד כיפי, אני אוהב את המיקסים המגניבים שהלונדונים עושים איתו. יש להם ראש מאוד פתוח במוזיקה, והם נותנים לו את הכיוון שאני מחפש. כשיר? הוא מושלם. כסינגל? הוא מושלם. המהות שלו מושלמת, על אף שאני פחות שומע אותו או מתחבר אליו. וזה גם בסדר לדעתי.. לא?
השני שירים שאני כן רוצה לציין לטובה לצד כל השאר ואסיים את זה כאן, הם "400 Lux" שמדבר קצת על הילדות שלה, ועל כמה שהיא חושבת שמה שילדים עושים בגיל הזה הם לא דברים רעים. להפך, הם חווים ולומדים מזה. ילדים בגיל הזה משתעממים. הם נכנסים למסגרות שלא תמיד אפשר לצאת מהם. אז הם מעשנים, אז הם מתפרעים. אבל בסה"כ לא צריך לעשות מהכל ביג דיל.. הכל זה חוויה. חוויה אחת גדולה שחובה על כולנו לחוות אותה כדי להרגיש את החיים באמת. זה המסר שאני לקחתי מהשיר, האינטרפטציה שלי. "Ribs" הוא השיר השני שאני ממש רוצה להחמיא לה. פחות התמקדתי בליריקה האמת, אבל ההפקה שלו תמיד משכה אותי כ"כ והיה בין השירים הראשונים שבזכותם התאהבתי בלורד. הפזמון שלו כיפי ברמות, אני אוהב איך שלאורך כל השיר הוא מתפתח ולרגע לא מונוטוני או מתיימר להיות. הוא הכי רחוק מזה. הוא די טכני, אבל מלא ברגש. וזה כיף לי. אני חושב שהוא היה יכול להיות להיט רדיו מטורף, חבל שלא יצא כסינגל לעולם.
מזל טוב לאחד האלבומים הכי טובים שיצאו ב-2013 ובכלל בשנים האחרונות, לורד הפכה לאט לאט ובזהירות לבין הזמרות האהובות עלי. אני יותר ממחכה לשירים חדשים ממנה, לאלבום החדש שהיא כותבת, ולדברים שהיא תגע בהם. היא מעבר לזמרת, היא אמנית. וכאן בא לידי ביטוי הגדולה שלה. מזל טוב!
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה